האינטרנט הולך קדימה. כיום המשתמש כבר לא צריך לתכנן מראש ולהתאים את עצמו לאפליקציות, המגמה היא להבין את המשתמש לבד. האדם שנמצא מול המסך והמקלדת (שהם לעיתים קרובות אותו אחד), מזין את כל התוכן שלו בשדה אחד – והמערכת כבר מבינה אותו לבד.

בשירות המפות של גוגל, למשל, אין שדות נפרדים לציון שם העיר, הרחוב ומספר הבית. מה שטוב לשירותים הישראלים המבוססים על emap או אטלס סיטי, כבר מזמן לא רלבנטי לענקית החיפוש והשירותים. בגוגל, יש שורת חיפוש אחת, שבה אתה מקליד באופן אינטואיטיבי את המידע על הכתובת המבוקשת – והמערכת מבינה לבד מה שם העיר, מה שם הרחוב, ולמה התכוונת. אפילו כשמחפשים בגוגל בתי עסק, לא צריך להפריד את שם העסק מהמיקום שלו ולהסביר למה מתכוונים: תכתבו פשוט "מסעדות בניו יורק" וגוגל כבר יפענח אתכם.

גם פייסבוק עבדה כך עד לאחרונה. שורת הסטטוס הכל-יכולה ידעה להתמודד עם הדרישות. שורה אחת – והכל מסתדר לה. התחלת להקליד והדבקת קישור בתוך שורת הסטטוס? אין בעיה! פייסבוק מיד תוסיף קישור נלווה לסטטוס ותיקח אותך למחוז חפצך בלי שהיית צריך להקדיש שניה של מחשבה מיותרת.

אבל עכשיו, שורת הכתיבה רבת השימושים החליפה עצמה בכפתורים. ועכשיו, המשתמש צריך קודם כל לעצור, לחשוב ולהחליט איזה סוג תוכן הוא מעלה. האם זה סתם סטטוס? האם זה קישור? האם זו תמונה? רק אחר כך ניתן להתחיל לכתוב ולפעול.

גם המחיר על טעות הוא גבוה – מה אם התחלתי להקליד סטטוס ופתאום רציתי להוסיף קישור? המערכת כבר לא מתרגמת את הקישור לבד, צריך לבטל את פעולת הסטטוס ולעבור לכפתור השכן.

זה מחסום מיותר, זו עצירה מבלבלת, זה לא נוח – וזה ההפך מהמגמה ברשת. כיום נהוג לירות את כל מה שמוחך החוצה, והמערכת כבר תבין אותך. פתאום חזרנו לעידן הקודם – האדם צריך לחשוב במושגים של מכונה.

אם היו נותנים לכם 10 דקות לדבר, אילו טיפים הייתם יכולים לתת ליזמים וסטרטאפיסטים כדי לקדם את העשיה שלהם, לפתוח להם את הצ'אקרות ולחבר אותם ליצירתיות שלהם?

הרצאות קצרות כאלו ליזמים עמדו במוקד האירוע e10 שהתקיים בשבוע שעבר, בניצוחם של אלון ברנע ומל רוזנברג.

בעשר הדקות שלי, דיברתי על סרט הפולחן החביב עליי והצעתי את המדריך ליזמים על בסיס מופע הקולנוע של רוקי – הרי הוא לפניכם.

לנורמלים מביניכם שלא ראו את הסרט, הנה התקציר:
בראד וג'נט, זוג צעיר, שמרני, חסוד ובתולי, נתקע עם הרכב באמצע השומקום. בחיפוש אחר חילוץ, הם מגיעים לטירה אפלה שבה קורים דברים מאוד משונים. בטירה מתגוררת קבוצת חייזרים מטרנסילבניה, בראשם הטרנסווסטייט ד"ר פרנקנפורטר, אשר מעבירים את הזוג מסע חניכה מינית בדרך לשחרור גופני ונפשי.

ומה יש למופע הקולנוע של רוקי ללמד אותנו על יזמות?

לקח #1 – על שמרנות וחדשנות:

בראד וג'נט מגיעים לטירה מהוססים ומפוחדים, נצמדים אחד לשני ומסרבים לקחת חלק בהמולה. אחרי לילה של פיתוי שבו מפתה ד"ר פרנקפורטר גם את בראד וגם את ג'נט, הם חווים עונג, שמחה ושכרון חושים.
המסקנה: שמרנות היא ההיפך מכיף! על מנת להגיע לתוצאות חדשניות ומהפכניות, צריך להיפרד מהקונספציות שבאנו איתם ולהיות גמישים (תרתי משמע).

לקח #2 היצירה של רוקי:

ד"ר פרנקנפורטר נהנה מאהבה והערצה של כל באי הטירה – אבל זה לא מספיק לו. או אז בורא הממציא הדגול את רוקי, גבר בלונדיני, שרירי, שזוף ויפה תואר, לצורך הרפיית המתח המיני שלו.
כמו כל יזם מוצלח, יודע ד"ר פרנקנפורטר: אם משהו חסר לך בעולם האמיתי – תמציא אותו!
במקום לקטר על מה שחסר, במקום להלין על מה שלא זמין – קחו את הכוח לידיים.

לקח #3 על חלום ועשיה:

באחד משיאי הסרט, שר ד"ר פרנקנפורטר את השיר: Dont dream it, be it
המוטו של הסרט הוא לא לחלום את זה, פשוט להיות את זה.
כמו שיודע כל מי שצפה בסרט "הרשת החברתית" ועקב אחרי המאבק המשפטי בין מארק צוקרברג לאחים קמרון וטיילר ווינלקווס: לא מספיק לחלום, לתכנן, לחשוב ולהגות רעיון: צריך להיות זה שמוציא אותו לפועל. הרעיון לא שווה כלום אם מישהו השיק אותו לפניך. אז אל תחלמו, תעשו.

לקח #4 זה עולם דיגיטלי:

כשבראד וג'נט מחפשים מחסה מהגשם, בדרך מהרכב התקוע לטירה שתשנה את חייהם, הם מגנים על ראשיהם בנייר עיתון, על רקע השיר: there's a light.
זוהי סמליות מצוינת להעביר את המסר שכולנו כבר שותפים לו: התוכן הדיגיטלי שולט! העיתון המודפס מת, והדבר הכי טוב שאפשר לעשות איתו זה להשתמש בו כדי להסתתר מהגשם.

לקח #5 משל האורז

הסרט "מופע הקולנוע של רוקי" הפך לפולחן, וממשיך להיות רלבנטי עד היום, בזכות המוני האוהדים שממשיכים לדבר עליו, לשיר בו, להתלבש לפיו ולזרוק אורז.
במילים אחרות, רוקי הוא סרט מדיה חברתית מבוסס תוכן גולשים!
והמסר כבר ברור: הדרך להצלחה עוברת בשיתוף הקהל: אל תסתפקו בפחות מחוויה חברתית מלאה שבה הקהל שלכם משתתף ומעורב רגשית לאורך כל הדרך.

* מוקדש באהבה לכל היזמים באשר הם.

בקרוב מתקיימת ועידת ישראל לעסקים של גלובס, ואחד המושבים בה מדבר על כוחו העולה של הצרכן בעולם החדש, בהשתתפות משנה למנכ"ל פייסבוק ומנכ"לים של חברות שירות גדולות בישראל כדואר ישראל וכאל. המושב נוגע בנושא שמעסיק אותי רבות, דווקא בהקשר השלילי של מהפכנות הצרכנות הדיגיטלית.

אין ספק ששירות הלקוחות עבר מהפכה, ושיכולת ההשפעה של הלקוח קיבלה זריקת מרץ רצינית. יותר ויותר ארגונים, עסקים וספקי שירות מבינים את חשיבותה של המדיה החברתית ואת הצורך החיוני שלהם לנהל שיחה דו כיוונית עם הלקוחות שלהם. זהו מהלך שאני לוקחת בו חלק מתוך הערכה גדולה לתחום. אולם דווקא כאשפית קהילות אני מרשה לעצמי להצביע על הצד השלילי: הכוח המוגזם של הצרכנים.

הרבה עסקים מתחילים להשתמש בטוויטר, פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות כדי לנטר את המוניטין שלהם ולנהל את הקשר עם הלקוחות. זהו כמובן מהלך חיובי, שמחזיר לציבור את הכוח, אולם יש לו גם השפעה מסוכנת. התוצאה המסתמנת היא שלקוחות מעקמים את ידיהם של עסקים ומאלצים את נותני השירותים להתייחס לתלונותיהם, לעיתים אפילו סתם להערות בעלמא שנאמרות ללא מחשבה יתרה, באופן לא פורפורציונלי. התלונות הצרכניות ברשתות החברתיות גם זוכות להעברה בתפוצה רחבה על ידי העוקבים והחברים, ללא מחשבה נוספת, שיפוט או בקרה – ויכולות לייצר נזק גדול לספק השירות. כך, עסקים עומדים בפני סכנת התקפה מחרידה ורבת תהודה, לעיתים שלא בצדק, שמאלצת אותם לטפל בכפפות של משי בכל ציוץ, במקום להשקיע את המשאבים באמצעים משמעותיים יותר של תקשורת ושיווק.

ברור שהחשיפה הפומבית היא הדרך של הלקוח למשוך התייחסות ויחס רציני לתלונתו, וללא האיום המובלע בדבר הפצת נאטו לא היה יכול לזכות במעמד הנחשק שהגיע אליו ברשתות החברתיות. מצד שני, על כל מצייץ אקראי, ניצבים גם עשרות לקוחות על הקו הטלפוני של שירות הלקוחות שממתינים לתגובה וטיפול – האם הבעיה שלהם נחשבת פחות, ראויה פחות, דחופה פחות – בגלל שבחרו באפיק המסורתי? צריך למצוא את האיזון בין יכלתו של הפרט לתקשר עם הגוף הגדול ממנו הוא מקבל שירות (לעיתים, שירות רע) ובין יכולתו של העסק לספק שירות מיטבי לכלל המנויים ולנהל את הפעילות שלו באופן שוטף.

אני משערת שהקונפליקט הזה בא לידי ביטוי בעבודתן של החברות דואר ישראל, כאל, כלמוביל ואלקטרה ישראל – המשתתפות בפאנל. האם המנכ"לים ינסו רק להתגאות בחדירה שלהן למדיה החברתית ובקשר החדשני והמוביל שלהן עם הצרכנים, או שהם יחשפו אותנו לדילמות ולאתגרים שהתקשורת במדיה החדשה מציבה בפניהן? נחכה ונראה.

ועידת גלובס לעסקים, 12-13 בדצמבר 2010 – לפרטים מלאים ותוכניה

כל מי שהיסס לפני שכתב תגובה בפייסבוק לאליאב אללוף, יודע על מה אני מדברת. השתתפות בשיחה ולהג חברתי הם חלק בלתי נפרד מהקיום ברשת החברתית הפופולרית בעולם. אולם המחיר כבד: על רגע של הנאה חסרת מחשבה ופריקת תגובה שנונה, משלמים בצרור התראות מופגזות למייל, מטח אחרי מטח, ורעש אינסופי שמציף את ההוויה ברשת. מצד שני, להפסיק להגיב, ללייקק, לתקשר ולמנוע מהעולם את פניני החוכמה שלכם? הרי זהו אובדן חמור לאנושות, שקשה להשלים איתו.

הפתרון הוא פשוט, מתבקש ורבים מכם מתחננים אליו. משום מה, פייסבוק מקשה עורפה ומסרבת לשחרר אותנו מעולנו. אם זה היה תלוי במארק צוקרברג, הוא כבר בטוח היה עוזר – אבל כל העוזרים שלו רבים בשעה זו על הדרך הנכונה לעשות זאת ומשמנים אותו בעצות אחיתופל. ברגע זה ממש, הוא דופק באגרופו על השולחן ומטיח בהם: לא יישמע כדבר הזה! לשים עוד צ'ק בוקס באיזור ההגדרות והפרטיות? אנשים לא מצליחים למצוא את דרכם בתוך המבוך הזה. תביאו לי פתרון פשוט יותר, אינטואיטיבי, קל לתפעול, ברור למשתמש!

אז כדי שלא יהיו לך תירוצים, מר צוקרברג היקר, מפת האוצר לפניך.

זה מאוד פשוט: ליד רצף הקישורים שכולנו כבר מכירים ואוהבים: פרסום תגובה, לייק ושיתוף – הוסף לנו ברוב טובך קישור כחול צנוע שייקרא Follow.
שימוש אחד יאפשר לנו לעקוב אחרי שרשורים בלי בהשתתף בהם – אולי יש תוכן מעניין שאין לנו מה להגיד עליו ואנחנו רוצים לעקוב אחריו בפרטיות?
אבל חשוב מזה, הקישורון החמוד והקטן יאפשר לנו לשלוט בזרם המידע.
בעת הוספת תגובה לסטטוס, הכפתור ישנה את התצוגה ל-Unfollow. אנחנו כבר רגילים, אל תדאג, הרי כשאנחנו לוחצים על לייק, הקישור משתנה לאנלייק כדי לבטל את הפעולה.
כמו כן, מיד נבין באמצעות החיווי הויזואלי שבעצם הוספת התגובה אנחנו עוקבים אחרי השרשור.
לא מתאים לנו? לחיצה קטנה וידידותית תבטל את המעקב, ותחסוך מאיתנו את העדכונים על מה שקרה בזירת הפשע אחרי שעזבנו.

נכון פשוט? אני סומכת עליך.

כשראיתי את השאלה של אשר עידן: "מהי למידה חברתית?", חשבתי על כך שהרשתות החברתיות לא רק מלמדות אותי מה אני צריכה לדעת, אלא גם מה אני צריכה לחשוב על זה. באמצעות הרשתות החברתיות שאני חברה בהן, אני לומדת מה המידע המעודכן שכדאי להתייחס אליו, אילו לינקים מדוברים כעת, מהם הטרנדים ומהם השמות החמים. אבל בעת הצפייה בתוכן, אני לא רק צורכת כתבה דרך לינק, אני צורכת גם את התגובות שקדמו לי, שעיצבו את האופן שבו התוכן הזה נתפס בקהילה שלי. התגובות המוקדמות מייצרות את הנורמה, את דרך ההתייחסות המקובלת לתוכן – וזה מספק את המשקפיים באמצעותם אני בוחנת את התוכן החדש.

עם כל כמה שאנחנו בטוחים שאנחנו מיוחדים וחכמים, ולא מושפעים מדעות של אף אחד אחר, אני נזכרת בתיאוריית "ספירלת השתיקה" של אליזבט נואלה נוימן. לפי התיאוריה, מצב שבו אמצעי התקשורת משמיעים בחוזקה עמדה מסוימת גורם לכך שהיא נתפסת כדעת הרוב. כיוון שהאדם הוא יצור חברתי שרוצה להיות חלק מהרוב (לא אתם, כמובן), הוא משתיק את דעתו אם היא אינה תואמת את דעת הרוב, ונמנע מלבטא אותה. התוצאה היא תחושה מדומה של קונצנזוס, שמעלימה את הקולות השונים, עד כדי שינוי המציאות עצמה.

בעולם הדיגיטלי החברתי, התיווך של התוכן הופך להיות התוכן עצמו, והכוח של ספירלת השתיקה אף גדל. הכוח של הקהילה, שאנחנו רגילים לשבח אותו ולפאר אותו, הוא גם הכוח להשתיק, להעלים, להקטין ולרמוס את כל מה שלא עולה בקנה אחד עם הקו השולט. אז מה כל זה אומר על למידה חברתית?

כבר שבועות שאני לא נכנסת לקורא הרסס שלי. מהפחד. כמו ארון שמפחדים לפתוח כדי שלא ייפלו על הראש כל הקופסאות הדחוסות בו עד אפס מקום, כך אני מפחדת לטבוע בים של פוסטים שלא נקראו. והאשמה. שוב לא התעדכנתי, שוב לא קראתי, שוב לא עקבתי, מי יודע מה פספסתי.

קורא הרסס שלי פינה את מקומו לטוויטר, שהפך להיות האגרגטור המלכותי שלי: ציוצים, עדכונים, חדשות, לינקים, פוסטים, תמונות, וברכות בוקר טוב של ג'ף פאלבר. אפשר לומר שטוויטר הפך להיות אמצעי ההתעדכנות המרכזי שלי על העולם. וככזה, שדרוג יכולות הסינון והמיון שלו הופך להיות יותר ויותר חיוני על מנת להשתמש בו בצורה טובה.

ומהצד השני, גם הפצת המידע שלי דורשת יכולות חדשות, כדי לספק היררכיה בין העדכונים שלי וכדי לעבור את הסינון של העוקבים שלי. לא לכל העדכונים שלי משקל זהה: חלקם סתמיים, חלקם בעלי רלבנטיות לדקה שבה הם נכתבים, וחלקם כוללים מידע בעל ערך לטווח ארוך. בשיטה הנוכחית, כל הציוצים נישאים ברוח ונעלמים מהסטרים, ומטווח תשומת הלב, תוך דקות. אבל מה קורה כאשר אני מפרסמת שאלה ורוצה לקבל עליה התייחסות, אבל חלק מהאנשים שעשויים להשיב עליה אינם מחוברים כעת לרשת? ומה אם פרסמתי קישור לפוסט חדש, שאני רוצה שכל עוקביי ידעו עליו, כשהם יתחברו בפעם הבאה?

במצב הנוכחי, פתוחות בפניי שתי אפשרויות:
אני יכולה לחזור על הציוץ בשעות שונות ובימים שונים, על מנת להגביר את הסיכוי לחשוף את התוכן לקהלים שונים. השיטה הזו מספקת את תאוות המשתמש לחשוף את התכנים שלו אבל אינה סלקטיבית ומעיקה על כלל הרשת.
האופציה השניה היא לשתוק ולהסתפק בציוץ הבודד, במחיר של אי קבלת מענה מספק ופספוס של הקהל שרלבנטי לתוכן שלי.
מה יכול לתת לזה פתרון?

אם לשאול מעולם הפורומים, חסרה לי אפשרות הנעיצה. בקבוצות דיון, ניתן לנעוץ ולקבע דיונים חשובים בראש הפורום, כדי לאפשר גישה מהירה של הקהילה אליהם ולחשוף אותם בראש העמוד עבור משתמשים חדשים. הנעיצה מעידה שיש תכנים שהם חשובים באופן אבסולוטי והם אינם נדחקים אל ההיסטוריה והארכיון ככל שהשיחה נמשכת. הייתי שמחה להיות מסוגלת לסמן בטוויטר את העדכונים החשובים שלי, שזקוקים להתייחסות הקהילה, ושהם יוצגו בפיד של העוקבים שלי כשהם מתחברים לרשת. כך אני אוכל ליהנות מערכו של השיח הקהילתי ולהתגבר על הקושי לתפוס את תשומת הלב, מבלי להציף את הרשת. מישהו מרים את הכפפה?

מדי פעם צצות בחדשות ידיעות בנוסח: התגרשו בגלל פייסבוק, נרצח (לכאורה) בגלל טוויטר. הידיעות הללו הן אחד הסימנים הבולטים לחוסר הבשלות של האפליקציות ולכך שהן עדיין זרות במרחב הציבורי. בהשוואה, לא תראו ידיעות בעיתון שמייחסות ויכוח, ריב אוהבים, סכסוכים ואלימות למכשיר הטלפון. הטלפון, הרדיו, העיתון – הם אמצעי תקשורת שנטמעו בשימוש הפרטי והציבורי, ולא מייחסים להם כוחות מיתיים. אם שיחת טלפון התפתחה לאירוע אלים במציאות, תיאור הנסיבות יתרכז בשיחה שהתנהלה בין הצדדים ולא באמצעי התקשורת שבה הם ניהלו אותה. ואם בני זוג יפסיקו להקדיש מאמצים בטיפוח הקשר ויפנו את תשומת הלב לשיחות רומנטיות לחשניות לאהוב מסתורי בסלולרי, אף אחד לא יצעק בכותרות שסלקום מעודדת גירושין.

אבל כשעוברים לדבר על רשתות חברתיות, מתגלה פער בין להיטות האימוץ של השירותים הללו בקרב הציבור (לפייסבוק 350 מיליון משתמשים בעולם, והוא האתר השלישי בפופולריות שלו בישראל) ובין פרק הזמן שלוקח להם להיטמע בתרבות ובחברה כאמצעי תקשורת לגיטימי.

שונה היא דווקא הטלוויזיה, שכבר התבססה בכל בית ועדיין זוכה ליחסי אהבה שנאה: מחקרים מציגים תוצאות סותרות לגבי תרומתה ונזקיה, והשפעתה על אלימות טרם הוכרעה. טוב, אז אולי אנחנו בחברה טובה.

זוכרים את הקליפ של REM לשיר everybody hurts? בסרטון רואים מכוניות עומדות בפקק, המצלמה עוברת על פני הרכבים והאנשים שבתוכם, ואפשר לראות את המחשבות שעוברות להם בראש בזמן הנסיעה. כולם טרודים, כולם כואבים, כולם מתמודדים עם משהו.

הרבה פעמים אנחנו רוצים לדעת מה באמת עובר לאנשים בראש. אתמול, באירוע של ביז סטון, מייסד טוויטר, בכנס הבוגרים של המכללה למנהל, הרגשתי כאילו קיבלתי את ההזדמנות הזו. האירוע התקיים בשני מישורים במקביל. ברובד אחד, התרחשה ההרצאה של ביז סטון. ברובד אחר, במעמקי טוויטר, הכלי עליו בא ביז לדבר, היה אפשר לשמוע את המחשבות של האנשים בזמן שהן רצות בראש. המחשבות, אגב, לא היו חיוביות, וטוויטר געש בביקורת על בינוניות ההרצאה, היעדר הכריזמה, והפער בין היצירתיות היזמית לבין הדלות הבימתית.

הוספת הרובד הסוציאלי לאירוע הפכה אותו למשהו חדש בשני מובנים. פעם אחת, היא גרמה לי להרגיש שאני בין חברים. למרות שהאנשים שהכרתי היו מפוזרים במקומות שונים באולם, הרגשתי שהם יושבים איתי ומתקשרים איתי (והם באמת תקשרו איתי באמצעות תגובות וריטוויט). פעם שניה, התקשורת בטוויטר הוסיפה שכבת מידע ועושר לחוויה שבפני עצמה היתה לא מרגשת. כמו שלעיתים הכתבה פחות מעניינת מהטוקבקים שלה, כך גם הפרשנות וההתייחסות לסטון היו מעניינים יותר מהאירוע. למעשה, כבר לא ניתן לומר שהאירוע מתקיים רק במרחב פשוט של דובר-מול-קהל מאזינים. האירוע הוא ההרכב, הסינתזה של ההרצאה והדיבור על ההרצאה, שמתקיימים בו זמנית.

במקביל, נדרשת אפשרות לסנן את המידע. עבור הנוכחים באירוע והמתעניינים בו בבית – שטף המידע מספק ערך מוסף. אבל עבור שאר האנשים, נוצר רעש טורדני ומציף. לא יכולתי שלא לחשוב על פרמטר המינוס שמשמש בחיפוש בגוגל. במנוע החיפוש, כאשר מחפשים מילה ורוצים להימנע מהקשר קבוע שלה בתוצאות (לדוגמא, חיפוש "חלונות" לא בהקשר של מיקרוסופט), ניתן להזין מינוס לפני המילה הנפוצה כדי למקד את תוצאות החיפוש ולהימנע מהצגת תוצאות לא רלבנטיות. היה יכול להיות יעיל לאפשר להסתיר מהפיד את כל ההודעות המסומנות בהאש-תג מסוים, לטובת מי שלא מתעניין בו.

מחר יתקיים כנס יום ה-Usability העולמי לשנת 2009 שמארגן ארגון השמישות הישראלי (UPA Israel). הגדרת היום העולמי נועדה לקדם את המודעות לצרכי המשתמש במוצרי טכנולוגיה, אפליקציות ואתרי אינטרנט, והוא גן העדן של אנשי ממשק המשתמש.

עם כל הכבוד לדיונים היומיומיים על מודלים עסקיים, חברות שקמות ונופלות, סטרטאפים חדשים וביצת הטכנולוגיה, הכל מתחיל בלחיצת כפתור, או לפני כן – בהחלטה איפה למקם את הכפתור.

מניסיוני בביקור בכנס לפני שנתיים, מדובר באירוע מקצועי שמספק מידע בעל ערך ונקודות למחשבה בתהליכי תכנון ממשקים, ובהתאמה שלהם לאוכלוסיות שונות ולמוצרים מסוג שונה. זו הזדמנות לפתוח את הראש ולהיחשף לניסיונם המעמיק של מקצוענים בתחום. השנה, גם הטרנד הירוק מקבל מקום ו-2 מההרצאות יוקדשו לאקולוגיה ועיצוב ידידותי לסביבה.

הכנס מתקיים מחר, יום חמישי 12 בנובמבר. לפרטים נוספים וסדר יום – לחצו כאן.

והערה לסיום: אנשי ממשק יודעים שהרבה מהבהירות או העמימות בשימוש בממשק נובע מהתיוג והשמות שנותנים לפעולות במערכת. אבל דווקא השם העברי ל-usability עובר הרבה תהליכים וחבטות ולא מצליח להגיע לתרגום מקובל ומובן. נהגו לקרוא לו "שימושיות", אחר כך החל לחץ לכנות אותו "שמישות", ונראה שהארגון הישראלי שמאגד את אנשי המקצוע בתחום פשוט ויתר על המאמץ ועבר להתייחס ל-usabilty. וכך הכנס נקרא "יום ה-usability העולמי 2009 בישראל", והארגון נקרא UPA Israel ללא תרגום עברי. אולי בכנס 2010 ירימו את הכפפה ויתמודדו עם השד.

להתראות מחר!

סצינת מרדף סוערת מתרחשת בשעות אלו ממש בפייסבוק. עשרות אנשים מנהלים ביממה האחרונה מצוד נחוש לאיתור אלמוני. הכל התחיל בפסטיבל המוסיקה אינדינגב, שהתקיים בסוף השבוע האחרון. במהלך ההופעה של המידנייט פיקוקס, ירד סולן הלהקה איתן רדושינסקי מהבמה, ומישהו בקהל לקח ממנו את גיטרת הבס וניפץ אותה. התוצאה: הלם מוחלט, כאב לב ונזק כספי שמוערך ב-8000 ₪.

בתקופה אחרת, זה היה מסוג הסיפורים שמזין צ'יזבטים, עוד מיתוס שיודעי דבר מספרים הלאה כשהם מעלים זיכרונות מהפסטיבל המוסיקלי הדרומי. אבל השילוב של מדינה קטנה ויכולות השיתוף של המדיה החברתית הוליד דרך חדשה להתמודד עם המאורע.

במהלך היממה האחרונה, ליקט סולן הלהקה ומושא הפגיעה, כל פרט מידע שניתן על האלמוני, שזכה לכינוי הציני "נער הפרחים". לאט לאט התחילו להצטבר בפרופיל תמונות, סרטוני וידאו, וחומרים המתעדים את האדם החשוד בשבירת הגיטרה. עשרות חברים ותומכים הצטרפו לתמוך באיתן ההמום ולהפיץ את תמונת מנפץ הבס בפרופילים שלהם, אולי מישהו מזהה. האירוע הנקודתי הפך להיות נחלת הכלל, גם אנשים שלא נוגעים במוסיקת אינדי עם מקל, כבר הרגישו נפגעים כאילו הם עצמם היו על החולות ביום שישי. מוסיקאים ונגנים הזדהו עם כאב הפרידה מהגיטרה והצטרפו למחאה כנגד התוקפנות הלא מוסברת שהתרחשה.

ככל שהאירוע המשיך והתפתח, הקולות הפכו להיות יותר ויותר אלימים, באווירת בעל זבוב, מעין שילוב של מכתבי שרשרת גרסה 2.0 ומשפט שדה. במדיה חברתית כמו במדיה חברתית אין צנזורה, אין כללי אתיקה, ואין גבולות. תומכים נלהבים התחילו לאיים במוות, במכות ובלינץ' לא ידידותי. זו כמובן לא היתה הכוונה של סולן הפיקוקס, שמיהר לפרסם שוב ושוב את הנוסח הבא:
"ואליך נער פרחים מתודלק שלי.. אף אחד לא יעשה לך כלום, רק תעמוד כמו גבר ותתקן את מה שעשית, זה יעלה לך כסף מן הסתם, זה הכל.. קח סולם תטפס עליו."

אבל קל מאוד לאבד שליטה על אירועים כאלו. ברגע שההמונים נכנסים לסיפור ומעצימים את הסערה, מי יכול למנוע מעובר אורח עצבני "לעשות צדק" עם הבחור? אם האירוע לא היה מעורר כאלו רגשות חזקים, החברים בפייסבוק לא היו נרתמים בדבקות הזו להפצת הסיפור. אבל ברגע שהוא גדל לממדים המיתיים והמפלצתיים הללו, קשה מאוד להכניס אותו בחזרה לקופסא. כשאיתן ימצא את הבחור, ואל תדאגו, עוד כמה שעות זה כבר בטוח יקרה, מה יעשו כל האנשים מסביב עם התחושות הקשות שבוערות בהם?

נכון לעכשיו, ההודעות בפרופיל של איתן מתחלקות בין אנשים שמספקים מידע, אנשים שמפרסמים הודעות בנוסח סרטי אימה על מה שכדאי לעשות לבחור, ואנשים שמנסים להרגיע אותם ולהחזיר את הסיפור לפרופורציות. איך זה ייגמר? נדע בקרוב.

ומחשבה לסיום: ברוח אירוע ילד הבלון בארה"ב מהימים האחרונים, אני לא אתפלא אם חברה מסחרית תיקח בעלות על הרעיון ותיזום בפעם הבאה את הגרסה המפוברקת שלה לאירוע כדי למשוך את תשומת הלב למהלך שיווקי חדש. חכו ותקבלו.