למידה חברתית: מקהלה של קול אחד?
נשלח 22 מרץ, 2010 - נושאים כללי | 2 תגובות
כשראיתי את השאלה של אשר עידן: "מהי למידה חברתית?", חשבתי על כך שהרשתות החברתיות לא רק מלמדות אותי מה אני צריכה לדעת, אלא גם מה אני צריכה לחשוב על זה. באמצעות הרשתות החברתיות שאני חברה בהן, אני לומדת מה המידע המעודכן שכדאי להתייחס אליו, אילו לינקים מדוברים כעת, מהם הטרנדים ומהם השמות החמים. אבל בעת הצפייה בתוכן, אני לא רק צורכת כתבה דרך לינק, אני צורכת גם את התגובות שקדמו לי, שעיצבו את האופן שבו התוכן הזה נתפס בקהילה שלי. התגובות המוקדמות מייצרות את הנורמה, את דרך ההתייחסות המקובלת לתוכן – וזה מספק את המשקפיים באמצעותם אני בוחנת את התוכן החדש.
עם כל כמה שאנחנו בטוחים שאנחנו מיוחדים וחכמים, ולא מושפעים מדעות של אף אחד אחר, אני נזכרת בתיאוריית "ספירלת השתיקה" של אליזבט נואלה נוימן. לפי התיאוריה, מצב שבו אמצעי התקשורת משמיעים בחוזקה עמדה מסוימת גורם לכך שהיא נתפסת כדעת הרוב. כיוון שהאדם הוא יצור חברתי שרוצה להיות חלק מהרוב (לא אתם, כמובן), הוא משתיק את דעתו אם היא אינה תואמת את דעת הרוב, ונמנע מלבטא אותה. התוצאה היא תחושה מדומה של קונצנזוס, שמעלימה את הקולות השונים, עד כדי שינוי המציאות עצמה.
בעולם הדיגיטלי החברתי, התיווך של התוכן הופך להיות התוכן עצמו, והכוח של ספירלת השתיקה אף גדל. הכוח של הקהילה, שאנחנו רגילים לשבח אותו ולפאר אותו, הוא גם הכוח להשתיק, להעלים, להקטין ולרמוס את כל מה שלא עולה בקנה אחד עם הקו השולט. אז מה כל זה אומר על למידה חברתית?
איך לייצר היררכיה בטוויטר?
נשלח 13 מרץ, 2010 - נושאים טוויטר, מדיה חברתית | 5 תגובות
כבר שבועות שאני לא נכנסת לקורא הרסס שלי. מהפחד. כמו ארון שמפחדים לפתוח כדי שלא ייפלו על הראש כל הקופסאות הדחוסות בו עד אפס מקום, כך אני מפחדת לטבוע בים של פוסטים שלא נקראו. והאשמה. שוב לא התעדכנתי, שוב לא קראתי, שוב לא עקבתי, מי יודע מה פספסתי.
קורא הרסס שלי פינה את מקומו לטוויטר, שהפך להיות האגרגטור המלכותי שלי: ציוצים, עדכונים, חדשות, לינקים, פוסטים, תמונות, וברכות בוקר טוב של ג'ף פאלבר. אפשר לומר שטוויטר הפך להיות אמצעי ההתעדכנות המרכזי שלי על העולם. וככזה, שדרוג יכולות הסינון והמיון שלו הופך להיות יותר ויותר חיוני על מנת להשתמש בו בצורה טובה.
ומהצד השני, גם הפצת המידע שלי דורשת יכולות חדשות, כדי לספק היררכיה בין העדכונים שלי וכדי לעבור את הסינון של העוקבים שלי. לא לכל העדכונים שלי משקל זהה: חלקם סתמיים, חלקם בעלי רלבנטיות לדקה שבה הם נכתבים, וחלקם כוללים מידע בעל ערך לטווח ארוך. בשיטה הנוכחית, כל הציוצים נישאים ברוח ונעלמים מהסטרים, ומטווח תשומת הלב, תוך דקות. אבל מה קורה כאשר אני מפרסמת שאלה ורוצה לקבל עליה התייחסות, אבל חלק מהאנשים שעשויים להשיב עליה אינם מחוברים כעת לרשת? ומה אם פרסמתי קישור לפוסט חדש, שאני רוצה שכל עוקביי ידעו עליו, כשהם יתחברו בפעם הבאה?
במצב הנוכחי, פתוחות בפניי שתי אפשרויות:
אני יכולה לחזור על הציוץ בשעות שונות ובימים שונים, על מנת להגביר את הסיכוי לחשוף את התוכן לקהלים שונים. השיטה הזו מספקת את תאוות המשתמש לחשוף את התכנים שלו אבל אינה סלקטיבית ומעיקה על כלל הרשת.
האופציה השניה היא לשתוק ולהסתפק בציוץ הבודד, במחיר של אי קבלת מענה מספק ופספוס של הקהל שרלבנטי לתוכן שלי.
מה יכול לתת לזה פתרון?
אם לשאול מעולם הפורומים, חסרה לי אפשרות הנעיצה. בקבוצות דיון, ניתן לנעוץ ולקבע דיונים חשובים בראש הפורום, כדי לאפשר גישה מהירה של הקהילה אליהם ולחשוף אותם בראש העמוד עבור משתמשים חדשים. הנעיצה מעידה שיש תכנים שהם חשובים באופן אבסולוטי והם אינם נדחקים אל ההיסטוריה והארכיון ככל שהשיחה נמשכת. הייתי שמחה להיות מסוגלת לסמן בטוויטר את העדכונים החשובים שלי, שזקוקים להתייחסות הקהילה, ושהם יוצגו בפיד של העוקבים שלי כשהם מתחברים לרשת. כך אני אוכל ליהנות מערכו של השיח הקהילתי ולהתגבר על הקושי לתפוס את תשומת הלב, מבלי להציף את הרשת. מישהו מרים את הכפפה?
היזהרו מהשד בפייסבוק
נשלח 11 ינואר, 2010 - נושאים טכנולוגיה, מדיה חברתית, פייסבוק | 6 תגובות
מדי פעם צצות בחדשות ידיעות בנוסח: התגרשו בגלל פייסבוק, נרצח (לכאורה) בגלל טוויטר. הידיעות הללו הן אחד הסימנים הבולטים לחוסר הבשלות של האפליקציות ולכך שהן עדיין זרות במרחב הציבורי. בהשוואה, לא תראו ידיעות בעיתון שמייחסות ויכוח, ריב אוהבים, סכסוכים ואלימות למכשיר הטלפון. הטלפון, הרדיו, העיתון – הם אמצעי תקשורת שנטמעו בשימוש הפרטי והציבורי, ולא מייחסים להם כוחות מיתיים. אם שיחת טלפון התפתחה לאירוע אלים במציאות, תיאור הנסיבות יתרכז בשיחה שהתנהלה בין הצדדים ולא באמצעי התקשורת שבה הם ניהלו אותה. ואם בני זוג יפסיקו להקדיש מאמצים בטיפוח הקשר ויפנו את תשומת הלב לשיחות רומנטיות לחשניות לאהוב מסתורי בסלולרי, אף אחד לא יצעק בכותרות שסלקום מעודדת גירושין.
אבל כשעוברים לדבר על רשתות חברתיות, מתגלה פער בין להיטות האימוץ של השירותים הללו בקרב הציבור (לפייסבוק 350 מיליון משתמשים בעולם, והוא האתר השלישי בפופולריות שלו בישראל) ובין פרק הזמן שלוקח להם להיטמע בתרבות ובחברה כאמצעי תקשורת לגיטימי.
שונה היא דווקא הטלוויזיה, שכבר התבססה בכל בית ועדיין זוכה ליחסי אהבה שנאה: מחקרים מציגים תוצאות סותרות לגבי תרומתה ונזקיה, והשפעתה על אלימות טרם הוכרעה. טוב, אז אולי אנחנו בחברה טובה.
איך הציל טוויטר את הערב עם ביז סטון
נשלח 25 נובמבר, 2009 - נושאים טוויטר, מדיה חברתית | ללא מילים
זוכרים את הקליפ של REM לשיר everybody hurts? בסרטון רואים מכוניות עומדות בפקק, המצלמה עוברת על פני הרכבים והאנשים שבתוכם, ואפשר לראות את המחשבות שעוברות להם בראש בזמן הנסיעה. כולם טרודים, כולם כואבים, כולם מתמודדים עם משהו.
הרבה פעמים אנחנו רוצים לדעת מה באמת עובר לאנשים בראש. אתמול, באירוע של ביז סטון, מייסד טוויטר, בכנס הבוגרים של המכללה למנהל, הרגשתי כאילו קיבלתי את ההזדמנות הזו. האירוע התקיים בשני מישורים במקביל. ברובד אחד, התרחשה ההרצאה של ביז סטון. ברובד אחר, במעמקי טוויטר, הכלי עליו בא ביז לדבר, היה אפשר לשמוע את המחשבות של האנשים בזמן שהן רצות בראש. המחשבות, אגב, לא היו חיוביות, וטוויטר געש בביקורת על בינוניות ההרצאה, היעדר הכריזמה, והפער בין היצירתיות היזמית לבין הדלות הבימתית.
הוספת הרובד הסוציאלי לאירוע הפכה אותו למשהו חדש בשני מובנים. פעם אחת, היא גרמה לי להרגיש שאני בין חברים. למרות שהאנשים שהכרתי היו מפוזרים במקומות שונים באולם, הרגשתי שהם יושבים איתי ומתקשרים איתי (והם באמת תקשרו איתי באמצעות תגובות וריטוויט). פעם שניה, התקשורת בטוויטר הוסיפה שכבת מידע ועושר לחוויה שבפני עצמה היתה לא מרגשת. כמו שלעיתים הכתבה פחות מעניינת מהטוקבקים שלה, כך גם הפרשנות וההתייחסות לסטון היו מעניינים יותר מהאירוע. למעשה, כבר לא ניתן לומר שהאירוע מתקיים רק במרחב פשוט של דובר-מול-קהל מאזינים. האירוע הוא ההרכב, הסינתזה של ההרצאה והדיבור על ההרצאה, שמתקיימים בו זמנית.
במקביל, נדרשת אפשרות לסנן את המידע. עבור הנוכחים באירוע והמתעניינים בו בבית – שטף המידע מספק ערך מוסף. אבל עבור שאר האנשים, נוצר רעש טורדני ומציף. לא יכולתי שלא לחשוב על פרמטר המינוס שמשמש בחיפוש בגוגל. במנוע החיפוש, כאשר מחפשים מילה ורוצים להימנע מהקשר קבוע שלה בתוצאות (לדוגמא, חיפוש "חלונות" לא בהקשר של מיקרוסופט), ניתן להזין מינוס לפני המילה הנפוצה כדי למקד את תוצאות החיפוש ולהימנע מהצגת תוצאות לא רלבנטיות. היה יכול להיות יעיל לאפשר להסתיר מהפיד את כל ההודעות המסומנות בהאש-תג מסוים, לטובת מי שלא מתעניין בו.
מחר: כנס יום ה-Usability לשנת 2009
נשלח 11 נובמבר, 2009 - נושאים שמישות | ללא מילים
מחר יתקיים כנס יום ה-Usability העולמי לשנת 2009 שמארגן ארגון השמישות הישראלי (UPA Israel). הגדרת היום העולמי נועדה לקדם את המודעות לצרכי המשתמש במוצרי טכנולוגיה, אפליקציות ואתרי אינטרנט, והוא גן העדן של אנשי ממשק המשתמש.
עם כל הכבוד לדיונים היומיומיים על מודלים עסקיים, חברות שקמות ונופלות, סטרטאפים חדשים וביצת הטכנולוגיה, הכל מתחיל בלחיצת כפתור, או לפני כן – בהחלטה איפה למקם את הכפתור.
מניסיוני בביקור בכנס לפני שנתיים, מדובר באירוע מקצועי שמספק מידע בעל ערך ונקודות למחשבה בתהליכי תכנון ממשקים, ובהתאמה שלהם לאוכלוסיות שונות ולמוצרים מסוג שונה. זו הזדמנות לפתוח את הראש ולהיחשף לניסיונם המעמיק של מקצוענים בתחום. השנה, גם הטרנד הירוק מקבל מקום ו-2 מההרצאות יוקדשו לאקולוגיה ועיצוב ידידותי לסביבה.
הכנס מתקיים מחר, יום חמישי 12 בנובמבר. לפרטים נוספים וסדר יום – לחצו כאן.
והערה לסיום: אנשי ממשק יודעים שהרבה מהבהירות או העמימות בשימוש בממשק נובע מהתיוג והשמות שנותנים לפעולות במערכת. אבל דווקא השם העברי ל-usability עובר הרבה תהליכים וחבטות ולא מצליח להגיע לתרגום מקובל ומובן. נהגו לקרוא לו "שימושיות", אחר כך החל לחץ לכנות אותו "שמישות", ונראה שהארגון הישראלי שמאגד את אנשי המקצוע בתחום פשוט ויתר על המאמץ ועבר להתייחס ל-usabilty. וכך הכנס נקרא "יום ה-usability העולמי 2009 בישראל", והארגון נקרא UPA Israel ללא תרגום עברי. אולי בכנס 2010 ירימו את הכפפה ויתמודדו עם השד.
להתראות מחר!
משפט שדה 2.0: המצוד בפייסבוק אחר נער הפרחים
נשלח 19 אוקטובר, 2009 - נושאים מדיה חברתית, פייסבוק | 7 תגובות
סצינת מרדף סוערת מתרחשת בשעות אלו ממש בפייסבוק. עשרות אנשים מנהלים ביממה האחרונה מצוד נחוש לאיתור אלמוני. הכל התחיל בפסטיבל המוסיקה אינדינגב, שהתקיים בסוף השבוע האחרון. במהלך ההופעה של המידנייט פיקוקס, ירד סולן הלהקה איתן רדושינסקי מהבמה, ומישהו בקהל לקח ממנו את גיטרת הבס וניפץ אותה. התוצאה: הלם מוחלט, כאב לב ונזק כספי שמוערך ב-8000 ₪.
בתקופה אחרת, זה היה מסוג הסיפורים שמזין צ'יזבטים, עוד מיתוס שיודעי דבר מספרים הלאה כשהם מעלים זיכרונות מהפסטיבל המוסיקלי הדרומי. אבל השילוב של מדינה קטנה ויכולות השיתוף של המדיה החברתית הוליד דרך חדשה להתמודד עם המאורע.
במהלך היממה האחרונה, ליקט סולן הלהקה ומושא הפגיעה, כל פרט מידע שניתן על האלמוני, שזכה לכינוי הציני "נער הפרחים". לאט לאט התחילו להצטבר בפרופיל תמונות, סרטוני וידאו, וחומרים המתעדים את האדם החשוד בשבירת הגיטרה. עשרות חברים ותומכים הצטרפו לתמוך באיתן ההמום ולהפיץ את תמונת מנפץ הבס בפרופילים שלהם, אולי מישהו מזהה. האירוע הנקודתי הפך להיות נחלת הכלל, גם אנשים שלא נוגעים במוסיקת אינדי עם מקל, כבר הרגישו נפגעים כאילו הם עצמם היו על החולות ביום שישי. מוסיקאים ונגנים הזדהו עם כאב הפרידה מהגיטרה והצטרפו למחאה כנגד התוקפנות הלא מוסברת שהתרחשה.
ככל שהאירוע המשיך והתפתח, הקולות הפכו להיות יותר ויותר אלימים, באווירת בעל זבוב, מעין שילוב של מכתבי שרשרת גרסה 2.0 ומשפט שדה. במדיה חברתית כמו במדיה חברתית אין צנזורה, אין כללי אתיקה, ואין גבולות. תומכים נלהבים התחילו לאיים במוות, במכות ובלינץ' לא ידידותי. זו כמובן לא היתה הכוונה של סולן הפיקוקס, שמיהר לפרסם שוב ושוב את הנוסח הבא:
"ואליך נער פרחים מתודלק שלי.. אף אחד לא יעשה לך כלום, רק תעמוד כמו גבר ותתקן את מה שעשית, זה יעלה לך כסף מן הסתם, זה הכל.. קח סולם תטפס עליו."
אבל קל מאוד לאבד שליטה על אירועים כאלו. ברגע שההמונים נכנסים לסיפור ומעצימים את הסערה, מי יכול למנוע מעובר אורח עצבני "לעשות צדק" עם הבחור? אם האירוע לא היה מעורר כאלו רגשות חזקים, החברים בפייסבוק לא היו נרתמים בדבקות הזו להפצת הסיפור. אבל ברגע שהוא גדל לממדים המיתיים והמפלצתיים הללו, קשה מאוד להכניס אותו בחזרה לקופסא. כשאיתן ימצא את הבחור, ואל תדאגו, עוד כמה שעות זה כבר בטוח יקרה, מה יעשו כל האנשים מסביב עם התחושות הקשות שבוערות בהם?
נכון לעכשיו, ההודעות בפרופיל של איתן מתחלקות בין אנשים שמספקים מידע, אנשים שמפרסמים הודעות בנוסח סרטי אימה על מה שכדאי לעשות לבחור, ואנשים שמנסים להרגיע אותם ולהחזיר את הסיפור לפרופורציות. איך זה ייגמר? נדע בקרוב.
ומחשבה לסיום: ברוח אירוע ילד הבלון בארה"ב מהימים האחרונים, אני לא אתפלא אם חברה מסחרית תיקח בעלות על הרעיון ותיזום בפעם הבאה את הגרסה המפוברקת שלה לאירוע כדי למשוך את תשומת הלב למהלך שיווקי חדש. חכו ותקבלו.
גיקון 2009, או: איך לדחוס פרויקט שלם ב-48 שעות
נשלח 14 אוקטובר, 2009 - נושאים טכנולוגיה, שמישות | 3 תגובות
בסופ"ש האחרון השתתפתי בגיקון, מפגש בן יומיים בוינגייט במסגרתו מתכנסים צוותים של אנשים נלהבים ושאפתנים, ליצירת פרויקטים לא שימושיים מסוגים שונים: אלקטרוניקה, מכניקה, רובוטיקה וקצת אינטרנט (רשימת הפרויקטים כאן). האירוע הייחודי סיפק לנו הזדמנות לדחוס בפחות מ-48 שעות תהליך שלם של חיי מוצר: אפיון, פיתוח, עיצוב, קיו איי ופידבק משתמשים. ההתנסות בחוויה הצפופה והמזורזת סיפקה כמה תובנות לגבי תהליך העבודה ולקחים להמשך הדרך.
אז מה עשינו בעצם?
שם הפרויקט: Yarro.ws או בשמו המלא Yellow Arrows
הצוות: יריב חבוט ורומי יצחקי
תיאור הפרויקט: במסגרת השירות, ניתן לסמן נקודות במרחב הפיזי באמצעות הדבקת חץ צהוב (שאנחנו סיפקנו), ולשתף אחרים במידע מעניין, טקסט או תמונות, לגבי הנקודה שסומנה. שיתוף המידע נעשה באמצעות משלוח מייל לכתובת המופיעה בבירור על גבי החץ הצהוב. המידע שנשלח מאנשים שונים לגבי כל נקודה נצבר במאגר. החץ הצהוב והבולט מסמן לעוברי אורח שהם חולפים ליד נקודה מעניינת שיש לגביה אינפורמציה. באמצעות שליחת מייל פשוט לכתובת שעל גבי החץ, הם מקבלים תשובה במייל עם התכנים העדכניים על הנקודה (+קישור לאתר עם המידע המלא).
המימוש בגיקון: הנחנו שאנשים ישתמשו בשירות כדי לתעד את הפרויקטים שלהם. לכל צוות היתה עמדת עבודה (עמוסה במחשבים, חוטים, מצלמות רשת, כבלים ורכיבים רבים ומשונים שאני אפילו לא יודעת לכנות בשם). הצענו לצוותים להדביק את החץ הצהוב ליד העמדה שלהם ולשלוח תמונות המתעדות את התקדמות הפרויקט, ותיאור שיסביר לשאר באי הכנס מה מטרת הפרויקט.
מה למדנו בדרך?
- כמו תמיד, כשהמוצר נמצא בידי המשתמשים, מגלים דברים חדשים לגבי השימוש. אנחנו התייחסנו לחץ כאל חיווי ויזואלי לשם השירות Yellow Arrows. אולם ברגע שבידי המשתמשים היה חץ, הם הניחו שהחץ צריך להצביע על הנקודה הרלבנטית. ולכן, הם הדביקו אותו במאונך, או הפוך, כדי לסמן את המקום שאליו צריך להפנות את המבט – מה ששיבש את הצגת הטקסט על גבי החץ ופגע בנראות ובקריאות.
- לאחר שאנשים שלחו מידע לכתובת המייל שמופיעה על החץ, כולם כאחד שאלו: ואיך אני רואה את מה ששלחתי? היה חסר חיווי ברור לשליחה שהתבצעה בהצלחה והסבר לגבי המשך התהליך. בפועל, שלחנו בתוך מספר דקות מייל למשתמש עם המידע שנצבר על הנקודה וקישור לאתר המלא. אולם היעדר החיווי המיידי יצר בלבול ואי הבנה.
- לא ניתן ליישם בהצלחה פרויקט אינטרנטי ללא חיבור יציב לאינטרנט! חיבור ה-wifi המגמגם הקשה על המשתמשים להשתמש בשירות שהיה מבוסס על משלוח מייל. בעלי טלפונים חכמים הצליחו להסתדר, אולם מי שהיה תלוי במחשב האישי נתקע. משמעות הכשל היא גם שהמייל החוזר מהמערכת שלנו לא תמיד נקלט בהצלחה אצל המשתמשים.
- חלק מהמשתמשים לא הבינו שכל חץ מציג כתובת מייל ייעודית ואישית, ייחודית עבור הנקודה.
- הרבה מהפידבקים התייחסו להיעדר חיבור גיאוגרפי לנקודה וציפו לתיוג על בסיס מיקום. צפינו את סוג הביקורת הזו מראש, אולם המימוש שקבענו הותאם למגבלות הזמן והידע שיכולנו ליישם בסופ"ש קצר.
- המשתמשים, כידוע, לא קוראים הסברים. על גבי החצים ציינו שהטקסטים הנשלחים צריכים להיות באנגלית. הסיבה לכך היתה שבזמן הקצר לא הספקנו לטפל בסוגיות של קריאה וכתיבה של עברית במייל. ההנחיה לא הפריעה למשתמש לשלוח לנו טקסט בעברית, שגרם לנו לבלגן בתצוגה.
את הפרויקט המאולתר והמידע שנשלח לגבי הנקודות ניתן לראות בכתובת הזו:
http://yarro.ws
תודה למשתתפים ששלחו מידע ותכנים.
הצעות לשיפורים לקראת גיקון 2010 יתקבלו בברכה 
אתגר המדידה במדיה חברתית
נשלח 23 ספטמבר, 2009 - נושאים מדיה חברתית | 11 תגובות
עם העלייה במורכבות התכנים שמתפרסמים באתרים, השתכללה גם יכולת המדידה. כלי מדידה וניתוח תוכן לא מסתפקים במדידה של דפים נצפים, מתוך הבנה שגלישה באתר כבר מזמן אינה כוללת רק מעבר בין דפים שונים ורענון מוחלט של העמודים. במקום זאת, כלי אג'קס מאפשרים לטעון חלקי עמודים לפי פעולות הגולש, והדפים כוללים אלמנטים שלא דורשים רענון של הדף כגון פלייר וידאו או אלבומי תמונות.
אבל הסיפור עוד מסתבך. ככל שיותר ויותר פעילויות עסקיות מתקיימות במדיה חברתית, יכולת המדידה עומדת בפני אתגרים חדשים. כאשר עסק משלב פעילות ברשתות חברתיות אשר מפנות את הגולשים לתכנים באתר שלו, הוא יכול למדוד את הצפיות בתכנים ולנתח את מקורות ההגעה אליהם. אבל יותר ויותר פעילויות לא מפנות באופן ישיר לאתר ומתקיימות בזירות מקבילות, שהשליטה שלנו עליהן קטנה יותר.
אם לדוגמא עסק מפעיל חשבונות מצליחים ברשתות חברתיות, ומפנה מהן לסרטון שיצר ביוטיוב – הוא מוגבל ביכולת למדוד ולנתח את המידע. כמובן, יוטיוב מספקים לו את מספר הצפיות בסרטון – אבל מה לגבי איתור מקורות ההגעה? אנחנו לא יודעים כמה אנשים הקליקו על הלינק בפייסבוק, ואנחנו לא יודעים האם הצפיות בסרטון הגיעו מהחשבון בפייסבוק, מטוויטר, ממיילים שאנשים שלחו לחברים שלהם או בדרכים אחרות. בהיעדר המידע הזה, קשה להעריך מה מידת הפופולאריות וההשפעה של כל אמצעי מדיה חברתית שאנחנו מפעילים.
במובן מסוים, אנחנו חוזרים אחורה, לימים שבהם ניתוח סטטיסטיקות היה מאוד מוגבל – אנחנו יודעים כמה אנשים נחשפו לתוכן לפי כמות החברים והעוקבים בפרופיל (וגם זה בקושי), אבל מוגבלים ביכולת למדוד פעולות אקטיביות בהיעדר נתוני הקלקות, שיתוף תוכן ומידע על מקורות הגעה. כך שככל שאנחנו מתפתחים ומשתכללים, ומשתמשים בכל אמצעי ההפצה העומדים לרשותנו, אנחנו גם מאבדים את השליטה על היכולת לנתח בצורה מלאה את הפעילות שלנו ולהסיק ממנה מסקנות על הצלחה וכישלון.
איך עושה ריטוויט? על מוסכמות שימוש במדיה חברתית
נשלח 15 ספטמבר, 2009 - נושאים כללי | 7 תגובות
איך יודעים הגולשים כיצד להתנהג ברשת חברתית? כמי שמתעסקת כבר עשור בקהילות, תמיד מעניינים אותי כללי השימוש שחברי הקהילה מגדירים לעצמם, והאופן שבו מתמסדים חוקי התנהגות. בכל מסגרת חברתית, יש דרכים מקובלות להעביר מסר, ודרכים אחרות זוכות לגינוי. כדוגמא המסורתית, כתיבה עם ריבוי סימני קריאה או ב-Caps lock נתפסת כצעקה לא הכרחית ורעש לא לגיטימי שחבר מייצר במערכת. יש גם כללים שאינם נוגעים לאתיקה ברשת אלא מייצגים סימנים מוסכמים שהתקבלו. לדוגמא, בפורומים של נענע נהגו להציג קישורים בצבעים שונים בהתאמה לסוג התוכן שהם מייצגים: קישור להודעת פורום או ידיעה חדשותית בתוך נענע סומן בירוק, קישור לאתר מחוץ לנענע הוצג בכחול. המשתמש בפורום היה יכול לדעת במבט מהיר לאן מפנה אותו התוכן, והשימוש בצבעים, שלא נכפה מלמעלה אלא השתרש מלמטה, הפיג בלבול וסיפק ודאות.
טוויטר: קהילה בהתהוות
כשאני מסתכלת על טוויטר, אני רואה רשת שעדיין נמצאת בהתהוות. נכון שיש כבר חוקים מוגדרים, כגון שימוש בשטרודל (@) לפניה לאדם אחר (המבנה הזה, אגב, הפך להיות כל כך שימושי, שאנשים התחילו ליישם אותו גם מחוץ לטוויטר, כגון בתגובות לבלוגים, והנה גם פייסבוק מיהרו להטמיע אותו – אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). במקביל להתמסדות אלמנטים מסוימים, רואים עדיין בלבול במקומות אחרים ותהליך שעדיין נמצא בבניה. אני מייחסת את זה גם לוותק השירות, אבל גם ובעיקר לנפח התווים המצומצם, שמגביל את היכולת להסביר ולהנחות משתמשים חדשים, ומעודד שימוש בקיצורים שאינם ברורים מאליהם.
מקרה מבחן: השימוש בריטוויט
בטוויטר מקובל להפיץ מחדש עדכונים של חברים על ידי ציטוט שנפתח בסימן RT. לכאורה, זהו כלי נחמד, חסכן בתווים ונוח לשימוש. בפועל, הוא מעורר הרבה אי הבנות:
1. הוא לא מספיק מוכר – רבים מהמשתמשים בכלל לא מבינים שהצגת RT לפני טקסט משמעו ציטוט של טוויט שמישהו אחר כתב, ויעידו על כך התגובות. לדוגמא, כאשר פרסמתי ריטוויט של קולנוע לב על כרטיסים פנויים להקרנה, פנו אליי עוקבים רבים בבקשה לקבל את הכרטיסים. לי היה ברור ומובן מאליו שלא אני הכתובת המתאימה, ושהפניה שפרסמתי אינה בשמי, אבל סימן ה-RT הצנוע לא היה מספיק ברור לקהל העוקבים הרחב.
2. אתיקת הריטוויט – האם מותר לערוך את הטוויט המקורי כשעושים ריטוויט, על מנת להתאים אותו למגבלת התווים?
3. תחביר הריטוויט אינו סגור באופן הרמטי – אם רוצים להוסיף הערה פרטית לציטוט, איך עושים זאת? יש מי שיכתוב מילים אישיות לפני סימן ה-RT, ויש כאלו שמציינים את ההערות שלהם בסיום הציטוט. כשהם עושים כן, הם כמובן מקשים על הגולשים האחרים להבחין איזה חלק מהטקסט הוא מצוטט ואיזה הוא מקורי.
4. RT vs. Via – לציטוט ה-RT נולדה אחות קטנה: Via. חלק מהאנשים ויתרו על השימוש ב-RT הם מציגים את הטוויט בשלמותו, ובסיומו מציינים בסוגריים (via @user). זה מקל על הקריאה מצד אחד, אבל האם זה לא מייחס במבט ראשון את הטוויט המקורי אליהם?
וזה עוד מסתבך: חלק מהגולשים משתמשים ב-via כתחליף לריטוויט, וחלקם משתמשים בזה כדרך לתת קרדיט למידע שהוביל לטוויט, כאשר הטוויט המלא בכלל אינו ציטוט. איך יודעים להבחין בין המקרים? לא יודעים.
זוהי לכאורה סוגיה קטנה, אבל הריטוויט הוא אחד הכלים הכי פופולאריים בשירות, והשימוש בו אינו אחיד ולא תמיד מובן. המשתמשים הוותיקים מכתיבים את כללי השימוש, והמשתמשים החדשים מנסים לעקוב אחריהם בהיסוס. מעניין לראות איך השימוש יתגבש ויתבסס בהמשך, וכיצד ייסגרו השאלות הפתוחות ויפנו את מקומם לכללי התנהגות מוגדרים ואחידים.
שינוי קטן אבל גדול – פייסבוק נגד השמישות
נשלח 30 אוגוסט, 2009 - נושאים מדיה חברתית, פייסבוק, שמישות | 9 תגובות
לפני כמה ימים שינתה הרשת החברתית פייסבוק את תצוגת האינבוקס, שירות הדואר הפנימי באתר. במבט ראשון, השינוי נראה הגיוני: בפייסבוק רצו ליישר קו ולהתאים את העיצוב של שירות הדואר למבנה המקובל בשאר האתר, ובראשו דף הבית. וכך, הבר השמאלי מאפשר סינון של המידע לפי קטגוריות (דואר נכנס, יוצא, עדכונים) בדומה לסינון העדכונים בדף הבית של האתר. ואילו החלק המרכזי של העמוד מכיל את ההודעות עצמן, במבנה שמזכיר את העדכונים בפרופיל ובדף הבית.
עקביות עיצובית ברחבי האתר היא בדרך כלל דרך טובה להקל על המשתמש לבצע פעולות ולהבין את השימוש באתר. במקרה של פייסבוק, דווקא "יישור הקו" העיצובי יוצר חוסר עקביות בשימוש ומייצר בלבול ואי הבנה.
בכל המקומות באתר, טקסט המוצג בצבע כחול הוא קליקבילי, לדוגמא: שם של חבר ברשימת עדכונים, קישור שמוטמע בסטטוס, שמות של חברים המגיבים לסטטוס ועוד. לעומת זאת, טקסט בצבע שחור, בו מוצגים לדוגמא עדכוני הסטטוס, אינו ניתן ללחיצה. וצבע שחור בולד? הוא מהווה מעין התראה בולטת ומצלצלת לכך שאנחנו רואים תגובה של חבר באתר שאינו נגיש לנו:
אבל כשעוברים לתיבת הדואר באתר, כל החוקים משתנים. הכותרת של מייל שלא נקרא מופיעה בשחור בולד, והגולש שהפנים את חוקי השימוש בפייסבוק מזהה זאת כקישור שלא ניתן ללחוץ עליו. הוא מתמהמה ומחפש את הדרך הנכונה להיכנס לתוך הידיעה שהוא קיבל במייל – עד שהוא נאלץ לשבור בתמהון את מוסכמות הגלישה באתר. כאשר ההודעה נקראה, הסימון של הטקסט נראה אף נגיש פחות ולא קליקבלי, בגלל ההרגלים שהוטמעו בנו ברחבי האתר.
האם פייסבוק חשבו עד הסוף כשהטמיעו את השינויים, או שמישהו שם במטה החברה טופח לעצמו ברגעים אלו על השכם, ובטוח שעשה עבודה מצוינת?
להמשך חיפוש »